הי חברים 🙂
חברים שאני מכירה וכאלה שלא.
אם אתם קוראים שורות אלו, סביר להניח שאתם הלב הפועם של העמותה.
לפני שנתיים פחות חודש (מה שאומר שעוד חודש נחגוג יומולדת) הקמנו את העמותה "גיוס מהלב".
סיפור הקמת העמותה התחיל למעשה עם הסיפור האישי שלי.
בעקבות הגיוס שלי לבית, חשף אותי להרבה הרבה מאוד אנשים טובים ומקסימים שתמכו בי לאורך כל הדרך.
אנשים התקשרו רק כדי להגיד כמה הם מעריכים את הדרך והאומץ, וכמה זה השפיע עליהם.
צילום: עופר חן תמונה מתוך כתבה למאקו
כך קרה גם עם כרמית אשל דורון, שהתקשרה אלי, סיפרה לי את סיפורה הכואב, ואמרה שהיא צריכה עמותה כדי לגייס כסף לפונדקאות. ושאלה אם אני יכולה לפתוח עמותה.
בלי לחשוב פעמיים אמרתי כן.
וכך ישבתי עם חברים טובים, כתבנו את מטרות העמותה, שהן בעיקר הדברים שנוגעים לליבי – פונדקאות, גירושים, וגיוס המונים.
אומנם אין קשר ישיר בין מטרות העמותה, למעט אני. נועה.
העמותה הוקמה ודבר לא קרה. כרמית נעלמה כמו שבאה.
היא היתה צריכה זמן לעצמה. ואני לא ממש ידעתי מה עושים עם העמותה. והאמת שהייתי שקועה עד צוואר בעבודה, בילדים ובבית החדש.
כאשר כרמית חזרה אלי, היא יצאה לדרך בשיא המרץ. למעשה היא היתה בשיא המרץ ואחותה היקרה אפרת עשתה את רוב העבודה. וזו הייתה חתיכת עבודה. תוך חודש וחצי הם גייסו 300,000 ש"ח. סכום גובה לכל הדעות.
אז למה בלוג ולמה עכשיו?
כבר הרבה זמן שאני מתלבטת ביני לבין עצמי על המקום שלי כמנהלת עמותה. כמה לחשוף את עצמי שוב. כמה לשמור על המקום הפרטי. וכמה לשתף, לפרסם, לחשוף, להיות חלק גלוי יותר.
אז זה כבר הרבה זמן שאני מתלבטת, אבל בחודש האחרון עשינו קפיצה משמעותית בעמותה וזה זמן גדילה. גם שלי.
תודה שקראתם. תודה שאתם כאן.
ניפגש בפוסט הבא.
שלכם מכל הלב,
נועה חריש
