אמא לביאה

מיומנה של מנהלת עמותה. פוסט מספר 4.

הי חברים 🙂 

הפעם אני בוחרת לשתף בחיים של שלוש אמהות. לביאות. לא פחות.
אמהות שהילדות שלהן נמצאות לפני הכל. לא כאמירה. אלא באופן ממשי.

גם אני מגדלת בנות. והן מעסיקות אותי בלי סוף. אולי כי ככה זה גיל ההתבגרות. אולי כי יש היום הרבה יותר מודעות ממה שהיה פעם. אולי כי בצב הפרוץ של היום יש תחושה שצריך כל הזמן להיות עם היד על הדופק. ובאמת אני לא יודעת איך פעם הייתי מסתובבת שעות בלי טלפון ואמא שלי המשיכה לנשום.

אבל האמהות שאני מדברת עליהן, ביחד עם כל מה שעובר על כולנו, נלחמות על הבנות שלהן.

רשל לוי שהחליטה לקראת גיל 50 שהיא תהיה אמא, ויצאה עם בעלה למסע פונדקאות וגייסה את הכסף תוך כדי, גם מתרומות וגם מהלוואות. אז עכשיו אומנם היא עם הבת שלה בארץ אחרי חודש של בידוד בגאורגיה. אך החובות נערמים והם לפני ניתוק של חשמל. אני לא רוצה לחשוב מה עובר על אמא טרייה שצריכה לדאוג אם יהיה חשמל או לא.

 

יערה לב אדלסון, שבגיל 35 הפכה לאמא אומנה לאחיינית שלה, ושירותי הרווחה, בודקים אותה מכל כיוון, כאשר אני מסירה בפניה את הכובע. להחליט להיות אמא, לוותר על משרה, לתת לילדה את כל התנאים, ולהתמודד עם כל הקשיים. להרים דגל אדום באמצע החיים ופשוט לבקש עזרה. כמה אומץ. כמה אהבה.
יערה החליטה לסיים השבוע את הגיוס למרות שהיא בשליש הדרך. כי החיים יותר כבדים כרגע והגיוס מתיש. אז ניתן לתרום לה עד יום שישי הקרוב.

ואמא אחת וגם אבא. שהשם שלהם חסוי. שהבת שלהם נפגעה מינית כל כך קשה מקרוב משפחה. אני משוחחת איתם כמה פעמים בשבוע. והם אמיצים. וכואבים. ונושמים. החיים עוברים לידם. אין לתאר איך בשבוע שבו כל המדינה מדברת על אלימות במשפחה. אבל אף אחד לא דואג להרחיק פוגע מינית מהמקום בו הוא תקף. לשמור על אותה נערה שעכשיו היא אסירה בביתה שלה.
הם אומנם החלו תהליך לרכוש את הבית שלהם כדי שיוכלו להשכיר אותו לשכור בצד אחר של העיר. אך עדיין חסרים להם 25,000 ש"ח מתוך 90,000 ש"ח לשלם לעמידר.

בשבוע שבו הנשים הן המין המדובר. יש נשים שעבורן המילה אמא. היא הרבה הרבה הרבה יותר מאמא. 

מוזמנים לקחת חלק וחזק אותן ואת המשפחות שלהן.

שבוע טוב,
נועה